אֶחָד שָׁאַל אוֹתוֹ עַל עִנְיַן נְסִיעָה לְאֵיזֶה מָקוֹם, אִם יִסַּע לְשָׁם. הֵשִׁיב לוֹ: כְּשֶׁרוֹאֶה אָדָם נְסִיעָה לְפָנָיו, אֵין לוֹ לְהִתְעַקֵּשׁ לִמְנֹעַ מִזֶּה, לֵישֵׁב בְּבֵיתוֹ דַּוְקָא. כִּי בְּכָל מָקוֹם שֶׁאָדָם נוֹסֵעַ לְשָׁם הוּא מְתַקֵּן שָׁם אֵיזֶה דָּבָר. רַק שֶׁיִּזָּהֵר לִהְיוֹת שָׁמוּר מִן הָעֲבֵרָה ח"ו, אֲבָל כְּשֶׁהוּא רַק שָׁמוּר מִן הָעֲבֵרָה ח"ו, אֲזַי כָּל אָדָם מְתַקֵּן בְּכָל מָקוֹם שֶׁהוּא נוֹסֵעַ לְשָׁם. אֲפִלּוּ אִישׁ פָּשׁוּט לְגַמְרֵי.

כִּי בְּכָל מָקוֹם שֶׁהָאָדָם בָּא לְשָׁם, הוּא עוֹשֶׂה שָׁם בְּוַדַּאי אֵיזֶה דָּבָר שֶׁבִּקְדֻשָּׁה עַל־כָּל־פָּנִים. כִּי מִתְפַּלֵּל שָׁם וְאוֹכֵל שָׁם וּמְבָרֵךְ עַל אֲכִילָתוֹ לְפָנָיו וּלְאַחֲרָיו וְכַיּוֹצֵא בָּזֶה. כִּי בְּוַדַּאי אִישׁ יִשְׂרְאֵלִי אֲפִלּוּ הַפָּחוּת שֶׁבַּפְּחוּתִים, עַל־כָּל־פָּנִים הוּא עוֹשֶׂה כַּמָּה דְּבָרִים שֶׁבִּקְדֻשָּׁה בְּכָל מָקוֹם אֲשֶׁר הוּא שָׁם. וְעַל־כֵּן בְּוַדַּאי הָאָדָם מֻכְרָח מִן הַשָּׁמַיִם לִהְיוֹת שָׁם בְּאוֹתוֹ מָקוֹם דַּוְקָא, כְּדֵי שֶׁיְּתַקֵּן שָׁם מַה שֶּׁהוּא דַּיְקָא צָרִיךְ לְתַקֵּן שָׁם.

עַל־כֵּן הוּא טוֹבָה לְפָנָיו מַה שֶּׁנִּזְדַּמֵּן לוֹ נְסִיעָה לְשָׁם, כִּי אוּלַי יִהְיֶה מֻכְרָח לָבוֹא לְשָׁם "בְּשַׁלְשְׁלָאוֹת שֶׁל בַּרְזֶל", וּכְמוֹ שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ ז"ל (שַׁבָּת פט:) עַל יַעֲקֹב אָבִינוּ: רָאוּי הָיָה יַעֲקֹב לֵירֵד לְמִצְרַיִם בְּשַׁלְשְׁלָאוֹת שֶׁל בַּרְזֶל אֶלָּא וְכוּ'. כְּמוֹ כֵן הוּא בְּכָל אָדָם. שֶׁהוּא טוֹבָה לְפָנָיו מַה שֶּׁמִּזְדַּמֵּן לוֹ נְסִיעָה לְשָׁם. כִּי בְּלֹא זֶה אוּלַי הָיָה מֻכְרָח לֵירֵד לְשָׁם בְּשַׁלְשְׁלָאוֹת וְכוּ' ח"ו, כַּנַּ"ל.

וְכָל זֶה דִּבֵּר עִם אִישׁ פָּשׁוּט לְגַמְרֵי. כִּי אֲפִלּוּ אִישׁ פָּשׁוּט לְגַמְרֵי מִיִּשְׂרָאֵל מְתַקֵּן גַּם־כֵּן בְּכָל מָקוֹם שֶׁהוּא, וּבִלְבַד שֶׁיְּהֵא שָׁמוּר וְכוּ' כַּנַּ"ל. (וְסוֹד זֶה מְרֻמָּז בִּ"פְרִי עֵץ חַיִּים" בְּשַׁעַר קְרִיאַת שְׁמַע (פֶּרֶק ג) בְּכַוָּנוֹת זְכִירַת יְצִיאַת מִצְרַיִם עַיֵּן שָׁם וְהָבֵן).

(רבי נחמן מברסלב, שיחות הר"ן פה)

חשבו רגע.

כמה פעמים אתם מוצאים את עצמכם שואלים את עצמכם: מה אני עושה פה?! איך הגעתי לכאן?? מה חשבתי לעצמי שעליתי על המסלול הזה…?

השאלה הזו מהדהדת, ברגעים שונים בחיים, לכולנו. בין אם מדובר במקום, מסלול או דרך גיאוגרפיים- בנסיעה בלתי צפויה או רצויה- ובין אם בדרך משל, במסעות השונים שכולנו עוברים במהלך החיים, בצומת מסוימת במערכות יחסים עם אנשים יקרים וקרובים אלינו. או גם, "רק" בתוך עצמנו, בתהליכים מורכבים ומאתגרים שכל אחד ואחת מאתנו עוברים, וחווים את העליות והמורדות (ups and downs) של החיים…

רבי נחמן מגלה לנו בתורה קצרה ויפיפיה הזו, שאין באמת דבר כזה. אני תמיד במקום הנכון. אולי לא נדמה לי ככה, כרגע. נכון, אולי לרוב לא תהיה לי את הפרספקטיבה שתאפשר לי להבין איך המקום הזה שאני כרגע בתוכו- הוא הכי נכון ומדויק לי. אבל אם אני שם, אומר רבי נחמן, כנראה שאיבדתי משהו שם. יש לי מה ללקט משם, מה להיתרם, מה להתעשר ולצאת גדול ומורווח יותר מאשר לפני כן…

העניין הוא, שכדי לאסוף את המתנות שיש למקום ולדרך שאליהם נקלעתי- צריך לאפשר לעצמי להיות בתודעת קבלה. להפסיק להילחם עם המציאות, להפסיק לנסות לשלוט בה ולכפות עליה את התכנית שהיתה לי בראש. לתכנן תכניות זה אחלה- זה חלק אינטגרלי מהחיים. אבל בשלב הבא, בחיים עצמם, כשהמציאות מוכיחה לנו אחרת ממה שחשבנו ותיכננו- יש מקום שבו צריך קצת לשחרר, לקבל את המציאות, את השינוי בתכנית, את המסלול שלא תכננתי.

תודעה כזו מייצרת בנו זרימה חדשה של אנרגיה. במקום להיות דרוכים, מכווצים ומתוסכלים- פתאום אפשר להיות רפויים, נינוחים ופתוחים למשהו אחר. ממילא אנחנו גם פנויים להכיר בכך שהמקום הזה שאני נמצא בו- יכול להציע לי גם מתנות. יכול להיות שנגלה, שזה בדיוק המקום שלי.