מי מאתנו לא מכיר את החוויה? חודשים ארוכים מתכוננים למבחן, לילות של חזרות ושינון, ניגשים למבחן ונותנים הכל, ואז- מחכים… לפעמים שבועות, בציפייה מורטת עצבים לתוצאות. לפעמים זה פוגש אותנו בשלב אחר- אחרי ראיון עבודה גדול לתפקיד שחלמנו עליו אולי במשך שנים… ושוב, אנו מוצאים את עצמנו נדרשים לשים את החיים עלstand-by , עד שתגיע התשובה… וכנראה שגם סטודנט שסיים את כל השלבים בדרך אל התואר הנחשק, ורק מחכה לקבל את האור-הירוק שהוא בפנים, יכול להזדהות עם ההרגשה..
איך שלא נהפוך את זה: החיים שלנו רצופים בהמתנות, בציפיות ובייחולים לדברים שעדיין לא היו. למה זה ככה? מה זה ה"תרגיל" הזה שעושה לנו ריבונו של עולם, שמצריך אותנו פעם אחר פעם להיכנס למוד של "עמידה בתור"?
ויותר מזה. כל מי שהתנסה באחד מהמצב הללו, חווה- לא פחות מההמתנה עצמה- את חוויית חוסר האונים. "מה אני יכול לעשות עכשיו?"- אנו שואלים, לפעמים בהיסטריה- "הכל כבר עשיתי, מה עוד נשאר? להמתין ולמרוט שערות?!…". לא במקרה המחקר מגלה שהמתנה ממושכת ותחושת חוסר אונים הם שני גורמים מרכזיים לעלייה בלחץ-הדם… אז למה כל זה מכוון? ומה לנו יש לעשות עם זה?
***
בכמעט כל תחום בחיים אנו חווים פער- בין הרצונות הגדולים שלנו, לבין המציאות, שלרוב דלה ובלתי הולמת את הרצון או את החלום. זוהי עובדת חיים פשוטה. עם העובדה אין לנו טעם להתווכח. במקום לנסות להתכחש לעובדות או לנסות לייפות אותן- הנה לכם מתכון פשוט אך עוצמתי, בן שלוש עצות פרקטיות, להפיכת הפער המתסכל לדלת-הראשית לקבלת שפע.
עצה #1: למדו לנצל את התסכול.
אדם ממורמר או מתוסכל לא מסוגל לעשות הרבה. המעורבבות הרגשית שלו מונעת ממנו להתרכז ולהוציא מעצמו את המיטב שבו. אבל בדבר אחד הוא מוכשר מאוד: בלפרט את סיבות המרמור שלו. אם תשאלו אותו על מה הוא מתמרמר- הוא ידע לפרט לכם לפרטי פרטים מה גורם לו להיות איך שהוא עכשיו. זה מדהים לאיזו רזולוציה התסכול יכול להביא את האדם.
אם כך- בואו ננצל את זה: פרטו את המצוקה שלכם לפרטים. אל תחסכו מילה. השקיעו את כל אנרגיית התסכול בהבעת הבעיות שלכם במילים. לא תאמינו כמה זה נותן, כבר בשלב הזה. "דאגה בלב איש- ישיחנה לאחרים" (חז"ל על ספר משלי), כלומר- בעצם הבעת הדאגה יש טרפיה משמעותית מאוד. אבל זהו רק השלב הראשון.
עצה #2: תסכול- השתמש וזרוק!
כל מתנה טובה שהקב"ה מביא לעולם עטופה במעטפות. "כל דעביד רחמנא- לטב" (כל שעושה הרחמן- לטובה, תלמוד בבלי מסכת ברכות). ממילא, כל תופעה בעולם מכילה גרעין של טוב, שבזכותו התופעה קיימת. מגמת התופעה היא להביא לעולם אור, טוב ותיקון. אלא, שאם המתנה עטופה בעטיפה- צריך לוודא להיפרד ממנה בשלב הנכון…
כלפי מה הדברים אמורים? היכולת של אדם מתוסכל להביע לפרטי פרטים את תסכולו, היא ללא ספק כשרון שהקב"ה חונן אותו במצבו הנפשי הנוכחי. אם כן, וודאי שיש לכך מטרה טובה, עליה נרחיב בעצה השלישית. אולם על מנת שנוכל לגשת לבירור נקודת הטוב שטמונה ב"כישרונו" של האדם המתוסכל- עלינו לוודא ש"הזירה נקייה" לפני כן. זאת אומרת, כדי שנוכל לעבוד עם התסכול- אנו צריכים לנקות אותו מהסיגים המעורבים בו.
וודאו להיפרד מהתסכול בזמן. דומה הדבר לקליפה ופרי: הקליפה רק שומרת על הפרי, שהוא העיקר, ולשמו גם הקליפה קיימת. אולם כדי להגיע אל הפרי- עלינו לדעת להסיר את הקליפה. התסכול, המרמור- אלו רק הקליפה, לטוב הטמון בתוכם, שהוא הפרי, שאליו אנו רוצים לגשת. לכן, בנקודה הזו, הכרחי שנעשה הפרדה בין הפרי לקליפה: ניקח את הרשימה המפורטת שרגש התסכול הוציא מתוכנו, את המילים המדויקות שעלו לנו מתהומות הלב בזכות התסכול. ובד בבד- נניח את התסכול העודף, את ההאשמות והרגשות השליליים המתלווים לכך. כל אלו אינם מועילים כשלעצמם, ולא יקדמו אותנו אל עבר מימוש הרצון העמוק שלנו. אמנם הם הופיעו באופן טבעי, כחלק מעסקת-החבילה של "להיות מתוסכל", אבל עד כאן. בשלב הזה- התסכול כבר שימש את פעולתו, וזה בדיוק הזמן לנטוש את הספינה הטובעת. כאן אנו נפרדים מרגש התסכול.
עצה #3: הפכו את האנרגיה!
עכשיו, אחרי שהקשבנו לרגשות שעלו בנו בעומק התסכול, ולמדנו לנצל את המצב לפרט לפרטים את הבעיות שלנו- כאן המקום להפוך את כיוון הזרימה. עד הרגע הזה- נקטנו עמדה סבילה ביחס למציאות: החיים טפחו לנו על הפנים, או הכניסו אותנו למתח של המתנה וחוסר אונים- והגבנו בתסכול. טבעי, פשוט. כאן, ממש בנקודה הזו, היהדות המציאה פטנט בלתי מנוצח, שבתחכום יהודי טיפוסי- יודע לנצל בדיוק את החולשה ולהפוך אותה למקור העוצמה. הא כיצד?
פשוט מאוד: ברגע הזה, בו האדם המתוסכל מסיים למנות את צרותיו- הוא מוסיף את המילים "ולכן אני מבקש ש…", וזהו. מכאן הכל כבר יזרום. מדוע? כי ברגע הזה הוא יצר מקום שאל תוכו הוא יכול לצקת את כל רשימת התסכולים שלו- ולהפוך אותם לתפילה. אולם אין זו תפילה רשמית, לא זו המנוסחת בסידור ובלשון כלל-ישראלית. אלא זוהי תפילה אישית, היושבת בדיוק על המצב הנפשי שבו האדם נמצא באותו הרגע, שסוד עוצמתו הוא הפיכת החסרון- לכמיהה.
באותו הרגע שאדם מוסיף, על גבי כל תסכוליו, את המילים "ולכן אני מבקש ש…"- הוא הופך לגמרי את האנרגיה שפועמת בו. זה הרגע שמתברר, שמאחורי התסכול והמרמור- למעשה האדם מבקש. לא בקשה שטחית, מהסוג ששייך לרבדים החיצוניים של החיים, אלא בקשה שהיא תפילה. וזו הסיבה האמתית לכך שהאדם כל כך כואב את כאבו: מכיוון שמשהו מרצונו העמוק חסר, ונשמתו חווה את הפער שבין הציור השמימי, דמוי-גן-העדן שהיא רואה למול עיניה לבין המציאות המורכבת והחסרה. וזה מה שמסתכל אותו, צער שביסודו הוא צער נשמתי פנימי, הנובע מעריגתו הפנימית והבלתי פוסקת לתיקון העולם והשלמתו.
זאת אומרת, במקום בו האדם המגיב באופן אנושי וטבעי- פורק את כל תסכוליו, ועלול להמשיך הלאה לעבר מרמור- יתר, האשמות וסטרס- היהודי, במקום זאת, מתפלל. בתנועה הפשוטה הזו- האדם עושה את עצמו לכלי. מרגע זה, אחרי שאת חסרונותיו ותסכוליו הוא הפך לבקשה, לפנייה אל מקור החיים ב"ה- ובכך המיר את התסכול האנושי בתפילה עמוקה ועוצמתית- הוא גם נעשה לכלי לקבל את השפע והטוב הא-לקי שיבוא אליו ולעולם בעקבות תפילתו. עכשיו הוא פתוח לקבל, מעתה הוא יהיה ער יותר למתרחש והוא יראה את התמורות השונות בחייו כתגובות וכהמשך לתפילתו.
נ.ב המתכון הזה במיוחד מתאים למצבי המתנה