הרב קוק מחדש לנו את פני מושג התשובה: ממושג דתי, מצומצם שנוגע לחלק מאוד ספציפי בחיים, תשובה שבה אני מתעסק רק בעקבת החטאים שלי או בגלל שראש השנה בדרך- הרב הולך בכיוון אחר לגמרי: במקום לפנות אל אותם מרתפי הזכרון של מעללים שאנו מעדיפים לשכוח- אנו הולכים פנימה, ופונים להקשבה פנימית (הרחבה על הנושא הזה תוכלו לראות בפוסט נפרד).
משל ה"פס-קול"
כאן אנו עומדים על המפתן של עולם מלא, עולם שהוא כמו תדר סמוי, שכל הזמן מלווה אותנו. אני אוהב להמשיל את זה לפס קול: מכירים את זה שאתם רואים סרט או איזה סרטון ביו טיוב, והסאונד לא עובד? הכל יש- האיכות של המסך טובה, התמונות רצות, רק השמע תקוע. מכירים? זהו, זה כבר לא זה. בלי הפס קול- זה לא אותו סרט. ומצד שני, גם מצגת פשוטה של ילד בכיתה ב' פתאום יכולה להיות מרגשת ונוגעת, וכשחושבים על זה- זה בזכות השיר או הניגון שהתנגן ברקע…
עולם התשובה שהרב קוק פורס בפנינו- הוא למעשה הפס קול של החיים, הצלילים הפנימיים שמנגנים שם ברקע, בזמן שתמונות החיים שלנו רצות להן. העניין הוא שרוב הזמן אנו עסוקים בתמונות, ודואגים שירוצו: לקום בבוקר, להתארגן, לארגן את הבית, לצאת לעשות את היומית שלנו, לחזור הביתה, לסגור יום. והגלגל חוזר חלילה. ואין בזה שום חסרון, כל עוד זה לא מונע מאתנו להפעיל את הסאונד. כי את כל התנועות הללו מלווה פס הקול של הנשמה, כלומר: הנשמה שם כל הזמן, לוחשת לנו, מחפשת את הערך, את המשמעות, מתבלת לנו את היום בעומק, חותרת לקשר את היומיומי אל הנצחי.
כאן נקודת המוצא שלנו. החומר שאתו נעבוד בכל מסע התשובה- יהיה הפס קול הזה. ולכן הצעד הראשון, שהוא התפנית הגדולה בכל העלילה, הוא להתחיל לפתח קשב ולפתח מודעות לקול הזה.
עכשיו שהגענו לכאן נוכל להעמיק קצת ולפתוח כמה כיוונים, נראה שמה שכבר יש לנו ביד הוא מטען רב עוצמה. אחר כך נוכל לראות לאן עוד אפשר לקחת אותו, נוכל גם לדבר על תשובה בהיבטים רחבים יותר ובמעגלים חברתיים, לאומיים ואוניברסליים- אבל כדי להגיע לשם עוד נצטרך להעמיק במותג החדש הזה- התשובה.
הנקודה הראשונה: חירות פנימית.
אם נעצור כאן לרגע, נגלה שעלינו על אוצר, והוא- חירות פנימית, חופש גדול, בלתי תלוי מקום וזמן. כלומר: ככל שנלמד את עצמנו יותר להכיר את הקול הפנימי הזה, ולפתח אליו קשב- ועם הזמן גם ניתן בו אמון ונזהה אותו בתור הד קול של האני האמתי שלי- נלך ונפתח חופש פנימי. ונסביר:
הסברנו בהקלטה הראשונה, שהקול הזה מהדהד לנו את קולה של הנשמה. הנשמה שלנו באה מעולם האמת, שם היא אחוזה, אמת וטוב זה מה שהיא מכירה, זו השפה הטבעית שלה, והיא עורגת לממש את זה בחיים שלנו. זוהי שאיפה שלא תלויה בזמן ובמרחב, זה כמו הדופק: הדופק הוא תנועה בלתי רצונית, בלתי פוסקת, שמזרימה חיים בכל המערכות שלנו. בין אם נרצה ובין אם לא- זה שם, ובהרבה מובנים החיים שלנו תלויים בו. ככה זה הרול הפנימי שאנחנו מדברים עליו- הוא מונח שם, בטבע שלנו, דופק בנו באופן בלתי פוסק, ומזרים חיים בתוך כל המערכת.
כאן אנו מגלים את החופש הפנימי, אנחנו מתוודעים לכך שבעומק, ברמת התנועות והשאיפות הפנימיות- אנחנו תמיד בחירות. אין דבר בעולם שיכול לשלול מאתנו את החופש הפנימי, מקסימום אפשר קצת לשכוח, או להתפתות להאמין לקולות אחרים, אבל זו לעולם נקודת האמת הפנימית שלנו. בחסידות ממשילים את שאיפת הנשמה למעין מקווה-טהרה פנימי, שמתי שנרצה נוכל לאסוף את עצמנו אל תוכו, לחזור לעצמנו ולהתחדש.
למה זה כל כך חשוב? כי למרות שאין דבר יותר אמתי מאשר לשמוע את קולה של הנשמה, שקוראת לנו ומבקשת להכווין את החיים שלנו על פיה- לא חסרים קולות אחרים שאנחנו מאמינים להם הרבה יותר: אנחנו נזכרים בדברים שעשינו בעבר הרחוק, או ממש אתמול בלילה, אנחנו מעלים בזכרון רגשות ומחשבות שליליות שלנו כלפי אנשים בסביבה שלנו או אפילו כלפי עצמנו. והמחשבות הללו מחלישות אותנו, פוגעות בדימוי העצמי הכנה שלנו. עם הזמן אנחנו עלולים לטעות, וכשנשאל את עצמנו- מי אני באמת, מי צודק: הקול הזה או הקול הזה- אנחנו עלולים לא לעמוד במבחן.
עוד נדבר בהמשך בע"ה על אותם קולות שליליים- מאיפה הם באים, מה מטרתם, במה הם צודקים ובמה לא, ואיך להתמודד איתם. אבל לשלב הזה, אנחנו נעגון סביב הקול החיובי ונעצים אותו.
הנקודה השניה: חיות פנימית, נוכחות של קול ה' בתוכי
הקול הזה מחבר אותנו לעולם הקולות. לקול הזה יש כפל זהות: מצד אחד, הוא הקול הכי אישי, אותנטי ובלתי ניתן לחיקוי. ויחד עם זאת, הקול הזה מהווה הד לקול ה', שפועם בתוכנו, דרך צינור הרצון. במובן הזה דרך הרצון העמוק שלנו- אנו יכולים לשמוע לא רק את עצמנו, אלא גם להקשיב לקול ה' שעולה מבפנים.
הקול הזה מוכר לנו מכתבי הקודש ומהתפילה: במעמד הר סיני הקב"ה התגלה אלינו בקולות, הרבה מהנביאים מתארים שקול ה' מתגלה אליהם כשהם באו להתנבא, עם ישראל מצווה הרבה פעמים לשמוע בקול ה', ובתפילה אנחנו מבקשים שהקב"ה ישמע לא את כל הרעשים שמסביב, אלא "שמע קולנו", את הקול הזה, את הצליל של הפס-קול, את זה תשמע, ומתוך כך ת"חוס ותרחם עלינו ותקבל ברחמים וברצון את תפילתנו".
הקול הזה נוכח במיוחד בתקופה הזו, בימי חודש אלול ולקראת ראש השנה. זו כנראה הסיבה שהתקבל המנהג בעם ישראל להוסיף פרק תהלים בסוף התפילה, שבא ומנכיח מאוד את הקול:
"אחת שאלתי מאת ה' אותה אבקש, שבתי בבית ה' כל ימי חיי, לחזות בנעם ה' ולבקר בהיכלו". מי שקשוב לקול שלו, ומאמין בו- זוכה שהפסוק הזה מתקיים אצלו, בקטן. זו חלק מהמשמעות של "שבתי בבית ה'"- כאילו לשבת בתוך הקול הזה, לשהות בו, להיטען ממנו, וזה גם קצת כמו "לחזות בנעם ה' ולבקר בהיכלו", כי הנשמה שלנו היא כמו ההיכל הפנימי שלנו, כמו קדש הקדשים שאנו נושאים בתוך הלב. ושם אנחנו מוצאים את הפנים היפות שלנו, זו המשמעות של לחזות בנעם ה'- לראות את הנעם והחן הטבעי שטמון בתוכנו ובתוך כל אחד שסביבנו.
וככה המזמור ממשיך: "שמע ה' קולי אקרא, וחנני וענני, לך אמר לבי- בקשו פני, את פניך ה' אבקש". יש כאן נקודה נפלאה באמת. אנחנו מבקשים שה' ישמע את הקול הזה, ושישמע שבאמת מה שאנחנו מבקשים זה את פניו. במילים אחרות: אותן בקשות סמויות שאנו מנסים להציף כאן, זה בבחינת "לך אמר לבי- בקשו פני", אנחנו אומרים שאנחנו מבקשים את עצמנו, את הפנים שלנו, את הזהות האבודה שלנו, זה- "בקשו פני", שזו בקשה אישית ואינטימית. וכאן מתגלה הפלא הגדול, שכאשר אני מבקש את עצמי באמת- "את פניך ה' אבקש!", בעצם מה שאני מבקש זה לא רק את עצמי- זה אותך! עומק הבקשה של חיפוש האני האישי העצמי- הוא בעצם בקשה לקרבת ה'. כי ה' עשה אותנו בצלמו, והרצון העמוק שלי נושא משהו, גרעין כלשהו מהרצון הא-לקי הגדול והנצחי.
וככה אנחנו מסיימים את המזמור: "אל תסתר פניך ממני", שזו כמו בקשה: אל תרשה לי ללכת לאיבוד, לשכוח או לזנוח את נקודת האמת הזו. ויש סיבות טובות לבקשה הזו, כמו שממשיך הפסוק: "כי קמו בי עדי שקר", כן- קמו בי כל מיני קולות שקר, שעליהם נדבר בפעם הבאה, שבאים ומטעים אותי, ולכן "קוה אל ה', חזק ואמץ לבך וקוה אל ה'". זה "המלך בשדה". בע"ה.