ראש השנה מופיע בתורה לא בשמו המוכר לנו, אלא כ"יום הזכרון". משמעות היום כפי שהוא מוצג בתורה הוא "יום תרועה" או "זכרון תרועה", כאשר הקול והשופר עומדים במוקד היום. חז"ל ובעקבותיהם מחברי התפילה גילו שלנו פן נוסף שיש בחג: "זה היום תחילת מעשיך, זכרון ליום ראשון", "היום הרת עולם". מתגלה שמקרא-הקודש הזה בא לציין את היום בו העולם נברא. בהמשך, בתפילה יתברר שעניינו של היום הוא המלכתו של הקב"ה, וששאר המוטיבים הם למעשה מרכיבים בהמלכת ה'.
המקובלים, בהקשתם העמוקה וברגישות העדינה האופיינית להם הלכו צעד אחד נוסף, וגילו שראש השנה לא רק מציין את היום בו הקב"ה ברא את עולמו, אלא יש כאן משהו שמתרחש ממש עכשיו. כך כותב האר"י הקדוש: "דע כי ביום ראש השנה נברא העולם, לכן חוזר להיות ביום ראש השנה שבכל שנה ושנה כעניין מה שהיה ביום ראש השנה שבו נברא העולם". כך חושף האר"י ממד עומק נוסף בראש השנה- איננו רק מציינים אירוע מכונן של בריאת העולם לפני כך וכך שנים, אלא אנו למעשה חווים בריאה מחודשת של העולם כל שנה מחדש.
כמו ללמוד רכיבה על אופניים
האר"י ממשיך ומפרט את התהליך הרוחני המתרחש במעמקי המציאות, שמחזיר את המציאות כולה ל"שעת האפס", לרגע בו הכל התחיל. מכיוון שהשורש הרוחני מתחדש, ממילא גם לעולם כולו- לכל יצור ולכל נברא גם כן- נפתחת הדלת להתחיל מחדש.
בשמיעה ראשונית, יש כאן הזדמנות גדולה: להתחיל מחדש? מי לא רוצה? כולנו תמיד מחפשים את הדרך להתחדשות בכל רמות החיים- מרמת הכושר והבריאות הגופנית, דרך חידוש מרחבי הבית ומקום העבודה, וכלה בריענון תחומי הדעת ותפיסות העולם שלנו. במובן הזה ראש השנה מזמנת לנו מתנה גדולה, הזדמנות של פעם בשנה לכתוב את הסיפור מחדש.
אבל יש גם צד שני למטבע. האר"י מתאר, שעל מנת לאפשר למציאות להתחדש- הקב"ה מנתק ממנה מגע. קצת, ולא באופן מלא ומוחלט. אבל עדיין. מי שניסה ללמוד או ללמד רכיבה על אופניים יודע, שבשלב כלשהו מגיע הרגע הזה שאתה עוזב את הילד והוא חייב להסתדר לבד. מה מרגיש הילד באותם רגעים? חופש? עצמאות? ממש לא, אימה ופחד אוחזים אותו והוא צועק "אל תעזוב! אל תעזוב!". "אני יודע, חמודי, מפחיד קצת. אבל זה לטובתך", משיב ההורה ברוגע.
הדין- נקודת המוצא של היום
זהו דימוי מסוים ליחסים בין הקב"ה לבריאה בראש השנה. הרגע בו הקב"ה בורא את העולם הוא למעשה הרגע בו הוא, בהכרח, קצת משחרר את האחיזה, מפנה את מקומו האינסופי ויוצר מציאות שבה, באופן מובנה- הוא נעלם ממנה. ואנחנו הילדים, עם כל יצורי תבל- נותרים לבד, כמו ילד רועד על אופניים. מה יהיה? הספר ריק, הדף לבן וחלק? אחר כך נגיד אולי "וואו, איזו הזדמנות". אבל זו לא החוויה באותו הרגע. ברגעים האלה נשאלות שאלות גדולות: מי יודע מה יהיה? מה ייכתב, באותו סיפור שבו אבינו שבשמיים מאפשר לנו את העצמאות של שנה חדשה, לאן כל העסק ילך… החוויה הזו עשוי להיות טראומטית עבור הילד. התהליך הזה של היפרדות ההורה מהילד, של הרגע בו הקב"ה מסתלק מהמציאות ומאפשר לעולם חדש להיברא- נקרא בשפת המקובלים תהליך ה-"נסירה". זה התהליך בו העולם מוצא את עצמו בחוץ, לבד, מופרד מהאור הא-לקי.
זו הסיבה הבסיסית שראש השנה נקרא "יום הדין". כי זו חווית הבסיס, כמו ילד שנשאר לבד, מול הלא נודע. כך חז"ל מתארים שהעולם נברא: "מתחילה ברא הקב"ה את העולם במידת הדין". זו המידה שבה ילד מפתח עצמאות, על ידי לקיחת צעד לאחור של אביו ונתינת מרחב עצמאי. זה חלק ממשמעות הדין. ומכאן הציור, שהקב"ה יושב על כסא דין בנקודת המוצא של ראש השנה. במקום הזה, ברגעים האלו ובחוויה הזו- כל הנבראים שווים (כך רמזו "ברוך שאמר והיה העולם"- ראשי תיבות בשוה).
וכך חכמים מתארים איך "כל באי עולם עוברים לפניו", וכמו שהפיוט "ונתנה תוקף" מצייר, "כבקרת רועה עדרו מעביר צאנו תחת שבטו". כי על כולם מתוחה השאלה: מה הדין לשנה הקרובה?
אין לנו באמת כלים להעריך כמה כלול בשאלה הזו: "ועל המדינות בו יאמר: איזו לחרב, ואיזו לחיה, איזו במגפה…", ובימים האלה, בשנים האלה, באמת כל העולם מרגיש את עוצמת השאלה…
הפיכת הדין לרחמים
על הרקע הזה בא השופר, מצוות היום. המצווה של היום היא לא אמירת סליחות ווידויים, והאמת- גם לא מצוות התשובה, אלא השופר. "בשעה שישראל נוטלים את שופריהם ותוקעים לפני הקב"ה- עומד מכסא הדין ויושב בכסא רחמים" (מדרש). כלומר, הפוזיציה שדרכה הקב"ה הולך ובונה את העולם ואת יסודות השנה החדשה- מתחילה מעמדה של דין, ובתגובה לקול השופר- העמדה הזו משתנה. עמדת הבסיס כולה מתהפכת, בהתאם לקול השופר.
אם הדבר הזה נשמע לא סביר או טריוויאלי, נדמיין סיטואציה בה שני אנשים בשיחה מתוחה, וברגע מסוים מישהו אומר אמירה כלשהי- ופתאום הכל מתרכך. האנרגיות משתנות, הדופק יורד, הפנים משתנות, מאירות. בין אם מדובר בפגישה עסקית ובין אם מדובר בשיח בין בני זוג- לא קשה לדמיין שכל מה שיבוא מהשיחה הזו מהרגע הזה והלאה יהיה שונה לחלוטין ממה שדובר עד אותו הרגע…
כך פועל קול השופר, שדרכו עם ישראל מצליח לשנות משהו עמוק ויסודי במתח שיש בטבע של היום הזה. כאן כבר מתגלה הייחודיות שלנו כעם ישראל. בזמן שכל העולם כולו עומד לדין- וזה כולל גם אותנו בתור ברואים, בתור חלק מהמערכת האקולוגית של הבריאה- אנחנו עושים צעד חריג ונעשים שותפים בכתיבת הסיפור, בכתיבת ספר החיים, של השנה החדשה. במובן הזה, אמנם שמיעה לקול שופר נדמית לנו כפעולה פאסיבית- אבל האמת היא שמצוות השופר היא עצה פרואקטיבית שהתורה מייעצת לנו, שמוציאה אותנו מהעמדה הפאסיבית של עמידה בדין, ומעבירה אותנו לעמדה אחרת, ללקיחת חלק ולקיחת אחריות.
סוד השופר- השמעת הקול הפנימי
אין ספק שיש כאן פלא, וסוד נפלא שהתורה מגלה לנו במצווה הזו. אולם העיקרון הבסיסי פשוט: הקול הפנימי הוא החומר שבונה את העולם מחדש. וכשהקול הזה עולה- המציאות משתנה, וכל הנחות היסוד של השנה החדשה מתעצבות בהתאם. נסביר:
המציאות כולה מורכבת מממד חומרי, ארצי-מטריאליסטי וגלוי, ומממד רוחני, גבוה ונסתר. המורכבות הזו מיוצגת בקטן במבנה האדם, שמורכב גם הוא מגוף חומרי ומנשמה רוחנית. היחסים העדינים שבין שני הממדים הללו קובעים הרבה את גורלו של האדם, בקטן, ובגדול גם את גורלו של העולם: האם תהיה הרמוניה והשלמה בין הממדים, או שתהיה תחרותיות ביניהם וכן הלאה. אלו שאלות חיים. בראש השנה מתגלה שידה של המציאות הרוחנית על העליונה. כלומר, עם כל הכבוד והערך שאנו מייחסים לעובדות, ליתדות הקונקרטיים של החיים: ציונים, הישגים, הספקים, תוצאות וכן הלאה- מה שעומד בשורש הוא הכוח הרוחני שנמצא בבסיס כל התהליכים. כמה שהמרחב הרוחני של החיים נעלם מן העין- הוא המפתח לחיים כולם, ובידו היכולת להשפיע ואפילו לכתוב מחדש את הסיפור גם של הממדים הארציים של החיים.
העקרון הזה נכון כל החיים ולאורך כל השנה. אבל בראש השנה- זה הסיפור, השמעת קולו הפנימי של החיים, קול שעולה מתוך הארץ, מתוך המגע עם החיים המגושמים, ומשם הוא בוקע ועולה לרקיעים ועורך מחדש את התסריט.
הקשבה מעמיקה לדיני השופר
הקשבה מעמיקה לדיני השופר מגלה איך המצווה מיישמת את היסודות הללו הלכה למעשה. נציין כמה דינים לצורך הדגמה. כל דין הוא כמו אבן-חן, שנוצצת כשלעצמה, וכאשר משבצים את כולן יחד, נחשפת בפנינו תמונה רחבה, מלאת יופי וחיים.
- השופר. הפלא מתחיל כבר כאן, בכלי עצמו. "כל השופרות כשרים חוץ משל פרה", אומרת המשנה. כלומר אנחנו מכוונים לקרן של בעל חי כשר. לא חצוצרת כסף, אלא עצם מראשו של יעל או כבש. למה? כי בראש השנה, בנקודת חידוש הבריאה, אנו מתחברים יחד עם שאר יצורי תבל. גם אנחנו וגם הבהמה שווים לצורך העניין- במובן הזה שגם לנו יש חיים טבעיים, חיי חומר וגוף. גם אנחנו שותפים לצד המגושם והלא-בהכרח-מעודן של החיים. ומשם נקח את השופר שלנו! בזה, אומרת התורה, בזה אני רוצה לשמוע את הקול הפנימי בוקע ועולה, לא מעשה ידי אומן מלאכותי. מהראש של הבהמה ללב של האדם, ומשם לשמיים– זה המסלול שעובר קול השופר, הקול הפנימי של החיים, שמסתתר שם כל השנה, ועכשיו מצווה לגלותו…
- 2. "לשמוע קול שופר". הברכה על המצווה כבר מגלה מה הנקודה: לא השופר, לא עצם התקיעה, אלא השמיעה– היכולת לשמוע את הקול הפנימי, שעולה מתהומות החיים, מהמקומות שהמסלולים הארציים לפעמים הובילו אותנו אליהם ללא מודעות וללא רצון. זו המצווה- האם אתה מסוגל לשמוע את קול השופר? להאמין שבתוך ראש, כמו שלנו- שהרבה פעמים מתמלא במחשבות דמויי-מחשבת-בהמה- טמון גם קול פנימי? השמיעה הזו יכולה לקדש אותנו, וזה הציווי וגם הברכה: "אשר קדשנו במצוותיו, וצוונו- לשמוע קול שופר".
- כל הקולות כשרים.שמא יאמר האומר: נכון, יש לי קול. השנה עלו בי רצונות, ועוד יש לי חלומות לפרוץ, להביא את האמת ואת הטוב שבי למרחבי החיים שלי באופן משמעותי. אבל זה קול מקרטע: אני עוד לא סגור מי אני ומה אני בכלל, אני מלא ספקות בעצמי ועוד צריך לבנות את האמון בעצמי ובחיים. כאן קובעת ההלכה: "כל הקולות כשרים בשופר, בין קול עבה, בין קול דק ובין צרוד ויבש".
לכולנו כבר יצא לשמוע את התקיעה שנדמה שהתפקששה לבעל התוקע- מין קול מוזר וצרוד שבקושי יוצא… גם זה תופס! אפילו הקול המקרטע הזה מסוגל לחולל פלאים, הקשבת לו- קיימת את המצווה! הפכת דין לרחמים. כי כאשר מדובר בקולות פנימיים- החשבון הוא אחר. לא אסתטיקה קובעת פה, אלא מוכוונות, קשב, אמון. ובדרך כלל, הקול הבא שיוציא השופר יהיה חזק וצלול פי כמה…
- שופר פגום או סדוק- כשר. כאן מתחיל להתברר שהשופר הוא לא רק כלי לקיום המצווה. כאן מתברר שהאדם בעצמו הוא שופר. גם שופר פגום או סדוק- כל עוד הפגמים לא משפיעים על הקול- כשר למצווה. אדם שרואה על עצמו שהוא פגום, ויש בו סדקים- עוד מסוגל להיות שופר כשר. רק אם הסדקים עמוקים בו עד כדי כך שהקול שהוא מוציא כבר איננו שלו, אלא למעשה הוא משמיע את הקול של הסדקים והפגמים- ידע לו שהוא כבר לא שומע קול של שופר. ולפעמים, שופר שנסדק יכול להשמיע קול בעל קסם שלשופר שלם אין אותו…
- שופר שנסתם על ידי חומר אחר. כהמשך לדין הקודם, קובעת ההלכה שאם נמצא חור בשופר והוא נסתם על ידי חומר אחר, הדין הוא כזה: אם הקול שנשמע הוא קולו של השופר המקורי- כשר, ואם הקול הנשמע הוא למעשה קולו של החומר הסינטטי- פסול. ומובן מדוע: כי בראש השנה אנחנו מחפשים את הקול הפנימי, המקורי, גם אם הוא פגום, חסר, סדוק- כל עוד הוא אותנטי. זה הקול שיש בו את היכולת לשנות את החיים. אבל קולות סינתטיים, יש לנו מספיק, ויש להם מקום בחיים, אבל זה לא קול של שופר.
- שופר מצופה זהב ושופר שהוסיפו עליו- פסול. מדוע? כי גם כאן הקול הנשמע הוא כבר לא קול מקורי. לכן אם אדם רוצה לצפות את השופר בזהב טהור- מותר לצפות רק את הצד החיצון, וגם זה בתנאי שאין לכך השפעה על הקול. ולשם הבהרה: אין איסור בעצם הרצון לעטר את השופר, להיפך: אנחנו בעד דירה נאה, כלים נאים, ובמיוחד בחפץ של מצווה. כך גם את הגוף, את הבית- כל המרחבים החיצוניים שלנו יכולים להיות מצופים זהב. אבל המרחב הפנימי לא צריך שנצפה אותו בזהב: הוא כולו כבר זהב טהור, רק לפנות לו מקום בחיים, ולפתח לו כבוד.
- החובה להתכוון לשמוע. כאן אנו מגיעים לקבוצה שלימה של דינים, אולי המרכזיים ביותר בהלכות שופר: הכוונה בשמיעה. כאן אין הנחות. היסוד נורא פשוט: חובה לרצות לשמוע את הקול. שמיעה אקראית- גם של התקיעה הצלולה ביותר- אינה עולה לאדם כמצווה. כך פוסלת ההלכה שורה של קולות שונים: אדם שתוקע על מנת להתלמד, או "התוקע כמתעסק"- כלומר אדם שהרים שופר וניסה להוציא ממנו קול אבל ללא שום תודעת מצווה. כל אלו אינם קול של מצווה, וממילא גם לא יפעלו את פעולתם.
בתרגום לעולמו של האדם, האדם כשופר: יכול בהחלט להיות שברגעים שונים בחיים, אדם בוהה באיזה רגע של נחת, כשהתמונות לרגע לא רצות לו מול העיניים. ברגעים כאלה משהו יכול לעלות, איזה רעיון, איזה רצון יכול לצוץ מאיפשהו מתהומות נשמתו. יש לכך ערך, בהחלט. אבל בראש השנה- זה לא מספיק! ביום בו התסריט נכתב מחדש, וכל האופציות, כל הנחות היסוד נמצאות על השולחן- אנחנו זקוקים לרצון אנושי מכוון ומדויק, שהוא הגרעין התמציתי של האדם, ובעצם- מכיוון שהאדם הוא נזר הבריאה, זהו הגרעין המתמצת של הבריאה כולה– כדי לפעול ולהעביר את הדין לרחמים, כדי לרכך את הסיפור של השנה הבאה.
קולות החירות של שופרו של משיח
מכל ההלכות הללו, ומעוד הרבה הלכות שלא נביא לכאן, עולה תמונה אחת: האדם הוא עצמו שופר. הגוף הוא הכלי, והנשמה היא הקול. ובר"ה מצווה לתקוע בשופר, כי ביום שבו העולם נברא כל שנה מחדש- כל הקולות הללו מעצבים את השנה שתהיה, את העולם שייברא, את הספר שייכתב.
בהשמעת הקולות הללו אנו יוצאים לחופש, משתחררים מכבלי המציאות הסוגרים והמגבילים אותנו כל השנה, ומתאפשר לנו לארגן את עצמנו ואת העולם מחדש. ובעצם זה מה שאנחנו מזכירים כל השנה 3 פעמים ביום, בתפילה: "תקע בשופר גדול לחרותינו". כאן אנו פונים אל הבקשה להשמעת הקול הכולל, העולמי, הגלובלי, שופרו של משיח, שיבוא ויבשר את הבשורה הזו לעולם כולו, וישנה את תשתיות החיים האנושיים. זהו עולם שבו הקול הפנימי נוכח, מוכר, מכובד, נקשב, מדובר. והוא גם מוביל את המציאות, קובע את הקריטריונים למה נחשב מוערך ומוכר על ידי החברה, התרבות, וכל מוסדות השלטון.
מי שמקשיב, יכול לשמוע כבר היום את קולות השופר הזה: דרך בקשת החירות, בקשת הצדק והמוסר. הקול הזה עולה בכל מקום זה באמת שופר גדול, שנשמע מכל קצוות תבל, כמו שאנחנו מבקשים "תקע בשופר גדול", וכמו שהבטיח לנו הנביא "והיה ביום ההוא- יתקע בשופר גדול…". באמת יש כאן בשורה: אנחנו הולכים ומתקרבים למציאות הזו, היום הזה הולך ובא. כאן בראש השנה יש נפתחת בפנינו היכולת לקדם את הבאתו של היום, על ידי זה שנתחיל לאפשר לקול הזה להכות בנו גלים, לחדש אותנו מבפנים, ואחר כך כבר ייווצרו אדוות במרחב שסביבנו.
בין אמפטיה לשליחות
נקודה נוספת: על ידי הבנת כל התמונה עד כאן, אפשר ליצור הזדהות עמוקה עם אנשים נוספים, עם הסביבה שלנו. דרך הרצון שלנו לשמוע את קול השופר הפנימי, אנחנו יכולים להזדהות עם אחרים- חברים וקרובים- ולשמוע גם את הניסיונות שלהם, את החיפוש שלהם אחר קול השופר. אפשר להזדהות עם עצם הרצון להביע את אותו קול פנימי בחיים, ולהזדהות גם עם האתגרים שפוגשים בדרך ובמצוקה שחווים כשהקול הזה נחנק או מושתק.
ומכאן אפשר להמשיך הלאה, אל מעבר לאמפטיה, ולההיפך בעצמנו לשופר גדול, לשופר של אנשים נוספים: בין לאנשים שהקול שלהם חנוק ומתקשה להישמע, ובין לאנשים שבכלל אין להם שופר- לאלו שלא הגיעו בכלל לבית הכנסת, לכל השופרות שעדיין מחוברים לראש של בהמה, מחוברים לארץ ונשלטים על ידה…
כאן מתבררת נקודה נוספת בדיני הכוונה בשמיעת קול השופר: השומע חייב לכוון לשמוע, והמשמיע חייב לכוון להשמיע לכל מי שנוכח. אבל יש דין מיוחד, וזה שליח ציבור. ההלכה קובעת ששליח ציבור יכול לכוון להוציא כל מי שרק רוצה לשמוע. כלומר, מצד השומע- כל אדם אחראי לעצמו לרצות לשמוע, אבל מצד המשמיע, מי שרוצה להשמיע לאחרים, להפגיש אותם עם תהומות החיים, להעלות ממעמקי החיים את הצלילים העדינים, הטהורים והמנקים- רשאי. כאן אנחנו כבר לא באמפטיה לקולותיהם של אחרים- כאן אנחנו כבר יכולים לזכות להיות הנשאים של הקול עבור אחרים, להזמין אותם, לפתוח להם את הדלת, על ידי השמעת הקול שלנו, עד שהם בעצמם יפרסו כנפיים, ויהפכו בעצמם את הדין לרחמים.
איסוף הנקודות וסיכום
- פתחנו בכך שראש השנה בתורה היא יום הזכרון, וחכמים הוסיפו לה את ממד פתיחת השנה והדין, ואחר כך המקובלים הוסיפו שכל שנה ושנה- העולם הולך ונברא מחדש.
- הרגע שבו העולם נברא הוא הרגע בו הקב"ה מתרחק, ומשאיר אותנו לבד, על מנת לאפשר למציאות להתפתח. הרגע הזה הוא רגע קשה, מלא בדין ואימה- וזו עמדת הבסיס של היום.
- מצוות השופר באה והופכת את האנרגיות: מדין לרחמים. והפלא הזה מתרחש על ידי השמעת הקול הפנימי מתוך קרנו של בהמה. הקול הזה עולה מאדמת הבוץ והשדות של החיים ומפלחת את כל רבדי המציאות, עד שהיא עולה למקום בו הספרים פתוחים, ועורכת את מה שנכתב שם מחדש.
- ראינו שהאדם עצמו הוא שופר, ודיני השופר משקפים מצבים שונים שעוברים על האדם: גם אם הוא סדוק או פגום, גם אם הקול שלו יבש וצרוד- כל הקולות כשרים בשופר. ומצד שני- חומר סינטטי לא מועיל לסתום חורים שיש בשופר, וגם לא ציפוי זהב. אנחנו מחויבים לשמר את הקול המקורי, האותנטי, כי רק בו יש את הכח לשנות את החיים.
- ראינו גם שהיכולת לשמוע את הקול הוא למעשה יציאה לחירות, בכך שאנחנו יוצאים לחופש ממגבלות החיים הטבעיים, ונפתחת לנו אפשרות לחזור אל החיים מעמדה אחרת, ממקום פנימי, מיושב, מכוון יותר.
כל אלו הם למעשה מרכיבים בהמלכת ה' בעולם בראש השנה. זה לב התפילה של היום: "מלו על כל העולם כולו בכבודך, והנשא על כל הארץ ביקרך, והופע בהדר גאון עוזך על כל יושבי תבל ארצך". זה מה שאנחנו עושים: אנחנו משמיעים את הקול הא-לקי שעולה מתוכנו ומכל פינות החיים וממליכים אותו עלינו! קול השופר הפנימי של כל אחד בישראל מצטרף ועולה ומתחבר אל הקול הא-לקי, שהולך ומניע את החיים כולם ומחדש אותם. וזו גם המשמעות של "יום הזכרון"- אנו זוכרים את הקול הזה, שהוא בעצם עתיק, הוא בעצם היה כאן לפנינו: הקול הזה להביא חיים, להיטיב ללא גבול, להאיר ולהעניק ללא גבול- זה הקול הא-לקי הקדום שמהדהד דרכנו, ודרך כל הדורות שהיו ושיבואו. כך יוצא, שכל ביטויי ההמלכה שיש בתפילות ראש השנה, למעשה חוזרים לכאן, וסוללים גם את הדרך לעולם שבו יאמר כל אשר נשמה באפו "ה' א-לקי ישראל מלך, ומלכותו בכל משלה".
שנה טובה ומתוקה!